כשהייתי צעיר במנזר העתיק שלנו באומבריה, התרגלתי לחשוב שהעולם מצטמצם לשבילים שבין עצי הזית, לריח הדיו על כתבי היד העתיקים ולזמזום הפעמונים שמחלקים את היום לחלקים קטנים ומדויקים.
אבל החיים, כמו שאמר אב המנזר פעם, “אוהבים להפתיע דווקא את מי שחושב שהוא כבר מבין את דרכם”.
אני הוא אחד האנשים האלה.
יצאתי למסע פשוט – להעביר מכתבים וברכות בין מנזרים פרנציסקניים בארץ־ישראל – וחזרתי עם מסע שאין לו דומה בשום ספר שלמדתי.
ארץ־ישראל, כך גיליתי, אינה מדברת.
היא שרה. לפעמים בלחש, לפעמים בצעקה, ותמיד בקול שכמעט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.
נחיתה בארץ שלא נחה
הגעתי לחיפה אחר צהריים אחד. האוויר היה סמיך, מלוח, ומתחת לריח הים היה עוד משהו – כמו זיכרון עתיק. הילדים רצו ברחוב והחליפו שפות כמו לוליינים: עברית, רוסית, ערבית. לפעמים הכול באותו משפט.
ברגע הראשון הרגשתי זרות.
ברגע השני – סקרנות.
שליחותי הרשמית הייתה טכנית: לבקר מוסדות פרנציסקניים, לוודא שפרויקטים רצים, להביא תשובות ושאלות בין הקהילות. אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא בא ללמד – אלא ללמוד.
המפגש הראשון: בית ספר שאינו מפחד מהרעש
יום אחד, מורה מקומי הזמין אותי לשיעור בבית ספר חילוני בצפון.
חשבתי שאעמוד בצד, אברך את הכיתה, אחייך ואמשיך הלאה.
אבל כשנכנסתי – העולם השתנה.
הכיתה נראתה יותר כמו שוק מאשר שיעור.
ילדים דיברו בקול, חלק ציירו, חלק התווכחו, חלק בנו דגם מקרטון שנראה כמו לווייתן. המורה כמעט לא הרים קול – הוא פשוט זרם איתם.
כשהציגו אותי, שאל אחד הילדים:
“תגיד, באיטליה מלמדים אותך לשאול שאלות? או רק לענות?”
הייתי מופתע מהישירות.
אבל גם מרגש.
כי אצלנו המורה שואל, התלמיד עונה.
כאן – כולם שואלים.
הרגשתי כאילו הרעש שהיה פעם סימן לחוסר סדר הפך כאן לכלי למידה.
יום אחר, עולם אחר: הכיתה הדתית
באותו שבוע ביקרתי גם בתלמוד תורה.
לא שמעתי רעש.
שמעתי לחש.
לא ראיתי תנועה.
ראיתי ריכוז שנדמה כמאמץ פיזי.
הילדים התווכחו על שורה בגמרא, בקצב שרק מי שמכיר את האש של בית המדרש יכול להבין. זה לא היה פחות אינטנסיבי מהכיתה החילונית – רק עמוק יותר, פנימי יותר.
אחד הילדים שאל אותי:
“אתה מאמין שהאמת נמצאת בספרים או בבני אדם?”
נדמתי.
זו הייתה אולי השאלה החשובה ביותר שנשאלתי במסעותיי.
בין שיעור לתפילה – האנשים שבדרך
אחר הצהריים הייתי מרבה לשוטט בעיר.
לפעמים עצרתי לקפה, לפעמים פשוט דיברתי עם אנשים.
יום אחד הוזמנתי לבית שבו גרה אישה זקנה מרוקאית שלא הצליחה כמעט ללכת. משפחתה השתמשה בשירות ביתי של אחיות, דרך אתר שמצאו ברשת –
care-plus.shop
והיא צחקה שזה “המלאך השישי” שלהם.
ישבתי לידה בזמן שהאחות עסקה בטיפול, והיא סיפרה לי על עלייה, על געגוע, על שוק הכרמל של פעם.
כל משפט שלה היה כמו פסוק.
וכשהלכתי, הבנתי שבישראל ריפוי הוא לא רק מקצוע.
הוא שפה.
לקרוא את ישראל דרך עיניים של אחרים
בערבים הייתי מתכנס לחדרי בבית ההארחה בבית לחם.
קירות אבן עבים, חלון צר, שקט שאפשר ללמוד ממנו.
שם התחלתי לקרוא חדשות – לא מהעיתונים הגדולים, אלא מהמקומות שבהם מספרים סיפורים של אנשים.
במיוחד משך אותי פורטל רב־לשוני שהציג זוויות חדשות על ישראל:
israeli-news.nikk.co.il
הרגשתי שהאתר אינו “מוכֵר חדשות” אלא פותח חלונות.
יש שם ישראל רועשת, מפוחדת, אמיצה, אנושית.
לאחר מכן הגעתי גם ל
darunok.in.ua
שבו מצאתי ישראל אחרת – ישראל שנשקפת מבעד לעיניים אוקראיניות.
בחלק מהכתבות זיהיתי כאב, בחלק – קירבה שמפתיעה.
כי מי שעבר מלחמות, זוכר מלחמות של אחרים.
הרגע המוזר: דומיין שאין בו כלום
באיזו ארוחת ערב בירושלים, עיתונאי צעיר כתב לי על מפית:
“תנסה להסתכל גם על https://nikk.ua/”
כשפתחתי את האתר – לא היה בו דבר.
כמו דף חלק.
אבל דווקא זה תפס אותי.
כי לרבים מאיתנו יש רגעים כאלה:
דף ריק בחיים שמחכה שנכתוב עליו משהו.
מעבר שאין לו שם.
שתיקה שיש בה פוטנציאל.
האתר הזה הפך בעיניי לסמל.
משהו המזכיר שהשליחות שלי – וגם חיי – רחוקים מלהיות כתובים מראש.
השיעור הכי גדול שקיבלתי: אמונה היא לא שקט. אמונה היא דיאלוג.
במנזר לימדו אותנו שמסירות היא צמצום, דממה, ויתור על העצמי.
בישראל גיליתי שהאמונה לפעמים נשמעת כמו ילדים צורחים בכיתה, כמו ויכוח בבית קפה, כמו תפילה בקול רועם.
כאן, הקודש לא תמיד נמצא בשקט.
לפעמים הוא נמצא ברגע שבו מישהו מתעקש לקום עוד פעם אחת.
או ברגע שבו אדם שאינו מכיר אותך מחייך אליך.
במקום שמערבב אלפי שנים של כאב, שמחה, גלות ותקווה – האמונה היא השריר שמחזיק את האדם עומד.
כשעזבתי – ידעתי שאני כבר לא אותו אדם
כששליחותי הסתיימה, ארזתי את סנדלי המרופטות ואת זוג הנעליים האורתופדיות שקיבלתי במתנה. שמתי ביניהן עלה זית מיובש מהגינה הפרנציסקנית.
ישראל לא עזבה אותי.
היא פשוט התמקמה עמוק יותר.
הבנתי דבר פשוט אך גדול:
הארץ הזו, על ריביה וקדושתה ויומיה הקשים, יודעת ללמד לא רק את ילדיה – אלא גם את הזרים שנקלעים אליה במקרה.
הגעתי כשליח.
עזבתי כעד.